מישהו אמר לי פעם שלפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלהיות מי שאחרים רוצים שנהיה, עד שאנחנו שוכחים את מי שאנחנו באמת. שנים של דאגה לאחרים, של ריצוי והקרבה שעכשיו צפים ועולים ומאירים אצלי את התובנה שאיפשהו בדרך, איבדתי את עצמי. את הקול הפנימי שלי.
כל חיי חייתי עבור אחרים, תמיד היו תירוצים – המשפחה, העבודה, ההתחייבויות – וכתוצאה מהם התעלמתי מהצרכים והחלומות האישיים שלי. במהלך עבודה בתקופה האחרונה עם נשים בגילאי 45-60, ראיתי את אותו הכאב, אותה תחושת אובדן של זהות שאימי ז"ל חוותה ושתמיד אמרתי לעצמי שאני לא אהיה כמותה.
אולם, מתברר שאני מוצאת את עצמי חוזרת על טעויות העבר, ולפעמים זה מרגיש כמו דפוס שאין אפשרות להימלט ממנו. במיוחד אצלנו, הנשים.
בדרך כלל, אנחנו עומדות בסוף סדר העדיפויות – אחרי כולם. אחרי שנים של תפקוד אוטומטי, מבלי לקחת רגע לעצור ולהתבונן פנימה, כאשר הילדים כבר גדולים ובעצם פחות זקוקים לנו, אנחנו פתאום מבינות שבעצם איבדנו את עצמנו בדרך ושכחנו מי אנחנו באמת.
האם גם את כמוני? מוצאת את עצמך מתמודדת עם תחושה שחוזרת ומהדהדת שאיבדת את הקול שלך? האם גם את מרגישה את הצורך לבעוט? כי הכלי והכלוב שהיית בהם כבר אינם מתאימים עוד? האם גם את מרגישה עמוק בתוכך את תחושת החסר? תחושת האובדן של משהו יקר?
———————————
במהלך התקופה האחרונה, אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם תחושה שחוזרת ומהדהדת – איבדתי את הקול שלי. זה אולי נשמע מוזר, כי הקול הפיזי שלי לא אכזב אף פעם, אבל בפנים… עמוק בתוכי, ישנה תחושת חסר. תחושת אובדן של משהו יקר.
אתמול, במהלך סשן עבודה עם קבוצה מדהימה, הבנתי משהו מהותי על עצמי משום שכאשר אנחנו מטפלים באחרים, אנחנו לרוב מטפלים גם בעצמנו. הארה הזאת, שכל חיי ריציתי אחרים. התעלמתי מהצרכים האישיים שלי, מהרצונות, מהחלומות. "רימיתי את עצמי" וגרמתי לחלק בתוכי להאמין שאלה הבחירות שלי, בזמן שלמעשה חייתי עבור אחרים.
תמיד היו תירוצים והם היו כל כך הגיוניים, מלאים בחוכמה. קשה היה להתווכח איתם. יש משפחה, ילדים, עבודה, התחייבויות. תמיד הייתה תחושה שכרגע זה אינו הזמן המתאים לשינוי, אז המשכתי הלאה. עשור עבר, ובואו נודה באמת – אולי אפילו שניים. וכל הזמן הזה, החלק הזה בתוכי שקט, כבוי, מבלי היכולת לשמוע אותו. נאלצתי בעצם לכבות את "מתג ההפעלה" כדי להמשיך לתפקד.
אבל פתאום, בלי שום אזהרה, אני מוצאת את עצמי מרגישה צורך עז לבעוט. זה בוער בי. הצורך הזה – למצוא את עצמי מחדש, להחזיר את הקול הפנימי שלי, את מי שאני באמת. כי הכלי שלי, והכלוב הזה, כבר לא מתאימים למידות.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה שבתקופה האחרונה היו סימנים שדיברו אליי. בהתחלה, אלה היו צלילים קטנים ועדינים, כמו פעמונים רכים, אבל אם לא מקשיבים להם, מגיעים התותחים. אני זוכרת את הרגע הזה לפני כשבועיים, כשנסעתי חזרה הביתה בלילה, באוטוסטרדה הקנדית שאין לה סוף, ופתאום הפציעה בי מחשבה כואבת.
אימי ז"ל תמיד אמרה שעבור אישה החיים נגמרים בגיל 40, כי מי ירצה להעסיק אותה אחרי 20 שנה של ניסיון? היא הייתה יותר מדי מוכשרת לעבודה. אני זוכרת את הפחד שלה, את המצוקה, את ההרגשה של כישלון. אני זוכרת שראיתי אותה הולכת ומתגמדת (ומראש היא הייתה מטר ואסימון). ואת התחושה שהיא "אינה ראויה". כי גם היא, בדיוק כמוני, שמרה תמיד על המשפחה במקום הראשון ולא דאגה לעצמה משום שככה חינכו אותנו במשך דורות.
שלא תבינו לא נכון, אני עדיין מאמינה שהמשפחה תמיד צריכה להיות במקום הראשון. אבל, וזה "אבל" גדול – במיוחד עבורנו, הנשים, שתמיד נותנות, מעניקות, ומניחות את הצרכים שלנו בצד על מנת למלא את הצרכים של אחרים, בשלב מסוים אנחנו פתאום מוצאות את עצמנו מתמודדות עם תחושה של ריקנות, כאילו שכחנו מי אנחנו באמת.
במהלך הסדנה שהעברתי בתחילת החודש בפרובינציה, עבדתי עם נשים בגילאי 45-60. גם שם, כמו אצל אימי המנוחה, זיהיתי את הכאב, את תחושת ההחמצה, ואת השאלה המוחשית של "מה עכשיו?" – איך אני מתקדמת מכאן. היה ברור לי, כמו תמיד, שדווקא הנשים המבוגרות הן אלה שצריך לטפח. הן בעלות הידע, הן שומרות את התשובות, להן הפתרונות. אולם המציאות הקרה והאכזרית לא מפסיקה להוכיח לנו, שוב ושוב, שדווקא הן אלה שנדחקות הצידה. הידע שהן אוצרות בתוכן – ידע יקר ערך – פשוט נשכח ונזרק, כאילו אין לו ערך.
ההחלטה שלי לשנה החדשה היא להתחבר מחדש לקול הפנימי שלי. להתחבר מחדש למי שאני באמת. המשפחה תמיד תהיה במקום הראשון, אבל הגיע הזמן שגם אני אתחיל לטפל בעצמי.
מה איתך? איך את מרגישה? האם את מרגישה שהקול שלך נבלע בדרך? אולי עכשיו זה הזמן למצוא את הקול האמיתי שלך, להקשיב לו שוב ולחזור למקורות.
