מעשה שהיה כך היה.
במהלך אחד הטיפולים בקליניקה, הגענו לקושי של המטופל לשתות מים אשר מטריד אותו מאז שהוא זוכר את עצמו.
התחלנו לברר ולחקור מתי התחיל הקושי בחייו אבל מרוב שהנושא מלווה אותו תקופה ארוכה, הוא התקשה לזכור מתי התחיל הקושי.
הוא פשוט יודע שגם אם הוא קם צמא באמצע הלילה, הוא ישתה כל דבר אפשרי למעט מים.
חיפשנו כל מיני סיבות בעברו לסיבה שבגינה הקושי הזה נוצר.
בדקנו במשפחה שלו.
אולי מישהו ממשפחתו נמנע משתיית מים והוא קיבל את הרושם שמים זה דבר נורא.
אולי מישהו במשפחה טבע בעבר ולכן הקושי הגדול שלו עם מים.
אולי בעבר הוא שתה מים מקולקלים והטראומה נצרבה בזיכרונו.
מים יכולים לסמל גם חיים אז אולי הוא נמנע מהחיים ?
בקיצור, חיפשנו בכל מקום ובכל דרך אפשרית אבל לא מצאנו סיבה מדוע הוא מסרב בדבקות לשתות מים.
לקראת סוף הפגישה, פתאום הגיעה התשובה.
כשהוא היה קטן, זרקו אותו למים והוא כמעט טבע.
בדקתי במהירות ברשימות שלי איזה טיפול הכי נכון עבורו באותו הרגע והתקבלה התשובה שיש לו אלרגיה למים.
הייתי קצת סקפטית בהתחלה.
מה הקשר להימנעות שלו ממים ולאלרגיה. הרי הוא שותה קפה. בקפה יש מים.
הבעיה הייתה רק כשהוא שותה מים נקיים ללא תוספים.
אחרי טיפול קצר לנטרול האלרגיה ובקשה שלי שהוא ימנע ממים למשך 24 שעות, קיבלתי למחרת שיחת טלפון.
תנחשי מה אני עושה עכשיו ? הוא שאל.
מה ? שאלתי.
אני יושב מול בקבוק של מים.
מסתכל עליו.
מניח אותו לידי.
אני עובד והמים פשוט נמצאים בקרבתי.
אוקי. איך אתה מרגיש עם הנוכחות של המים לידך? בסדר גמור הייתה התשובה.
למחרת שוב קיבלתי שיחת טלפון. שוב אותו מטופל.
נחשי מה? הוא שאל.
מה? עניתי.
את לא תאמיני.
אני שותה מים.
פשוט לקחתי בקבוק והתחלתי לשתות.
אני פשוט בשוק. בהלם. מנסה להבין מה קרה.
איך אחרי כל כך הרבה שנים, טיפול כזה "פשוט" שינה לי את החיים.
אז תודה רבה לשיטה.
תודה רבה למטופל על הנכונות שלו לאפשר לי לעזור לו.
ותודה לכם, המטופלים שלי, שבזכותכם אני מגלה עולמות חדשים.
